<h1>אהל מועד שער סוכה ולולב דרך ד'</h1>
<h2>דף כח.</h2>
נשים וכל הפטורין בשופר ובסוכה פטורין בנטילת לולב.
<h2>דף לא:</h2>
שיעור אתרוג קטן כביצה ובגדול כדי שיאחזנו בידו אחת שנמצא שתיהם בשתי ידיו פי' רב"ה שלא תוכל לקבל עמו דבר ויאחז הלולב בידו אחרת שנמצא שתיהם בשתי ידיו.
<h2>דף לב:</h2>
לולב יש בו שיעור למטה ושיעורו שיהא ד' טפחים והם קטנים כמו שיתבאר ואין לו שיעור למעלה ושיעור הדס וערבה למטה ג' טפחים ולמעלה אין להם שיעור ואלו הטפחים הם קטנים ואין בכל טפח אלא ג' אצבעות ושליש אצבע והו"ל ג"ט דהדס וערבה עשר אצבעות דהיינו שני טפחים ומחצה דעלמא וד' טפחים קטנים הם י"ג אצבעות ושליש ולעולם צריך ליזהר שיצא שדרו של לולב מן ההדס ומן הערבה טפח וכ"כ הריא"ג והר"מ וי"א שכל שיש לו שיעור לא אכפת לן ביציאתו של הדס.
ת"ר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר זה אתרוג, כפות תמרים לולבי תמרים וענף עץ עבות עץ שהוא עבות שענפיו חופין את עצו קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת הוי אומר זה הדס וערבי נחל הגדלות על הנחל פרט לצפצפה הגדלה בין ההרים ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך וחודו של עלה חלק ואינו עושה פגימות צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל.
<h2>דף לג:</h2>
ולולב מצוה לאוגדו עם ההדס וערבה משום זה אלי ואנוהו ואם לא אגדו כשר ומותר לאגדו ביו"ט דלמצות זה אלי בעלמא סגי.
<h2>דף לד:</h2>
כמה נוטל מכל מין ומין ג' הדסים וב' ערבות לולב א' אתרוג א' וכשם שאין פוחתין עליהם כך אין מוסיפין עליהם ונהגו להוסיף בהדס שמפני שיש בו משום נויי אין בו משום בל תוסיף ואם רצה להוסיף בהדס שאינו עבות מוסיף וכן נהגו אע"פ שהרבה מן הגאונים כתבו דהדס שוטה אפי' בחד אסא פסול (והדס) [והר"ם] כת' אם רצה להוסיף בהדס מוסיף אבל בלולב ואתרוג וערבה לא הוו נויי אם מוסיף לפי' יש בהם משום בל תוסיף.
ד' מינים שבלולב מעכבין זא"ז כלומר שצריכין שיהיו מצויין ברשותו ולא תימא דלא נפיק עד דמגבה כולהו בהדי חדדי אלא אי מגבה חד חד לחודיה שפיר דמי הואיל והם מצויים ברשותו ואי לית ליה מעכבין כולא חדא מצוה היא.
שיעור אתרוג קטן כביצה ובגדול כדי שיאחזנו בידו אחת שנמצא שתיהם בשתי ידיו פי' רב"ה שלא תוכל לקבל עמו דבר ויאחז הלולב בידו אחרת שנמצא שתיהם בשתי ידיו.
<h2>דף לו:</h2>
מותר לאגוד הלולב בדבר שאינו מינו דלולב א"צ אגד ומה שאוגדין אותו הוי משום זה אלי ואנוהו ודבר של נוי אין מצטרף למין חמישי. [ל"ז ע"א] וכל לנאותו אינו חוצץ. לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה והוא שתהא דרך כבוד אבל בכלי אסור שדרך בזיון הוא. [ע"ב] עשה בין מין ומין חציצה ממין שלא יהא לנאותו אסור אבל מין במינו אינו חוצץ.
<h2>דף לז:</h2>
הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו משום דלא מקצי ליה אלא מאכילה והמריח בו מברך הנותן ריח טוב בפירות והמריח האתרוג כשמברכין על נטילת לולב מנהג שטות הוא.
וכשנוטל הלולב פני הלולב שהוא מקום האדום שבה כלפי תופס ושדרו כלפי מזרח ומגביה ואתרוג עוקצו למטה ומקום חוטמו למעלה.
כשנוטל אדם את הלולב כדי לצאת בו נוטל את הלולב בימין ואתרוג בשמאל וא"צ כן אלא למצוה אבל אם נטל לולב ואתרוג ביד א' או שנטל לולב בשמאל ואתרוג בימין יצא והיכן מנענע בשעה שמברך עליו והודו לה' ראשון וב' ובאנא ה' ב"פ כיצד מנענע מוליך ומביא מעלה ומוריד וצריך לנענע שדרה ועלין ג' נענועין קטנים בהולכה וכן בהובאה וכן כשמעלה וכן כשמוריד וכן המנהג ברוב העולם וכ"כ רבי ה"ג והר"מ.
ונטילת לולב הוא עיקר מצוה מה"ת ונענוע שירי מצוה הוא מדרבנן ולפי' מברכין על הנטילה ולא על הנענוע.
ואע"פ שד' מינין שבלולב א"צ אגד ויכול ליטלן כל או"א לעצמו אפ"ה אין מברכין אלא על הלולב ולא על שאר המינין.
וכת' רשב"א שאין להקשות למה אין אומר' על לקיחת לולב כלשון הכתוב ולקחתם לכם לפי שאין אנו מקפידין בלשון כל שאנו שומרים הענין וכל הברכות והמצות וברכות הנהנין נאמרות בכל לשון.
<h2>דף לח.</h2>
וכל היום כשר לנטי' לולב ואינו נוהג בלילות כבימים. השכים לצאת לדרך מביאין לו לולב ומנענע ומפסיקין מאכילה וממלאכה כדי ליטול הלולב ואפי' יש שהות ביום צריך להפסיק מאכילתו ונוטלו.
<h2>דף מא.</h2>
עיקר נטי' לולב במקדש מה"ת ז' ובגבולין יום א' והתקין ריב"ז שיהא לולב ניטל כל ז' במדינה זכר למקדש.
<h2>דף מא:</h2>
ומותר לאדם לקרא ק"ש ולהתפלל בעוד שלולב בידו דהואיל ומצוה הוא לא טריד ביה.
<h2>דף מב.</h2>
אע"פ שאמרו על הלולב כיון דאגבהיה נפק ביה עיקר ברכה לאחר נטילה דאי קודם נטילה דלמא פשע ובריך לבטלה ואי תפיס ליה בשמאל נפיק מיניה חורבה דסברי מצוה הכי וקבלו דור אחר דור לברך על נטילת לולב ולנענע אחר שבירך ואחר הנענוע מברך זמן וכ"כ הריא"ג ולא הוי נענוע הפסק בין נטילה לזמן מידי דהוי אברכת האש ואברכת בשמים דנאותין ומריחין ולא הוי הפסק בין ברכה לברכה.
מחזירין את הלולב למים ביו"ט ואפי' להוסיף על המים ביו"ט מותר. ובמועד מחליפין ואין חוששין להשקאת זרעים ובשבת אסור לטלטל הלולב כל עיקר.
נשים וכל הפטורין בשופר ובסוכה פטורין בנטילת לולב.
קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב מדרבנן משום חינוך היה יודע לשמור ידיו אוכלין על ידיו טהרות ויש נוסחאו' שכתו' בהם ואם יודע לשמור אוכלין פי' שלא יטמאו על ידיו טהרות שמאמינין אותו על שמירתן אע"פ שהוא קטן וכתב הרא"ח ש"מ דקטן שיש בו דעת לשמור סומכין עליו באיסור והיתר לשלוח על ידו חתיכות של בשר ממקום למקום ודוקא בידו אבל לא ביד נכרי שלא שמענו עדות לקטן לסמוך במה שביד אחר [ע"ב] קטן שיודע לשחוט אוכלין משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו ומהא שמעינן שאין קטן ראוי להעיד במה שהוחזק.
<h2>דף מג.</h2>
אין מצות לולב דוחה שבת בזה"ז ואם חל יום ראשון בשבת אע"ג דטלטול בעלמא היא גזרו שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ברכתו ונענועו ויעבירנו ד"א ברה"ר וזהו הטעם בשופר ומגילה ובזמן שבהמ"ק [קיים] שאין מקום ספק קביעא דירחא ביו"ט ראשון דוחה לולב את השבת ואפי' בגבולין.
ערבה שתלשה גוי ביו"ט ואפי' ביו"ט שני והכניסה ישראל בשוגג בלולב אסור לטלטלו ולצאת בו ואפי' אין לו ערבה לצאת בה דשבות אפי' במקום מצוה אסרו ואין לנו בהתר השבותין אלא מה שמנו חכמים דלעתים יקלו אפי' במקומות שיראו המורים במעלה ומכתב קנות קרקע בא"י ולעתים יחמירו ויעמידו דבריהם אפי' בדברים החמורים כאזמל וע"כ אין לנו בהם היתר אלא במה שמנו בפי'.
<h2>דף מד.</h2>
ערבה מנהג נביאים היא פי' שנהגו כן למנהג בעלמא ולא משום חובה והילכך אין מברכין על הערבה והתקינו ביום ז' הערבה ולא ביום ראשון משום דבראשון לא מוכחא מילתא דמשום ערבה וכיון דאפקוה מיום ראשון מהטעם שאמרו אוקמוה בז'. [ע"ב] ערבה צריכה שיעור ואינה נטלת אלא בפני עצמה ואין אדם יוצא בערבה שבלולב אלא צריך ליטול ערבה בעצמה וכן נהגו וכמה שיעור ערבה שלשה בדי עלין לחין ובמקום שא"א סגי בעלה אחת בבד א' ואמר הגאון שיעור חבוט ערבה שני פעמים ובתפי' מוסף של יום הז' אבל לא כל היום שבתפי' תמיד אנו נוטלין הלולב ובתפי' מוסף של אותו יום נוטלין הערבה בפני עצמה [מ"ג ע"ב] ומחלוקת בגמ' אי ביום ערבה מקיפין בלולב או בערבה ויש שמקיף בלולב ויש שמקיף בערבה. ירוש' [ה"ג] אותו היום מקיפין את המזבח ז' פעמים זכר ליריחו ועכשיו כך נהגו שמעמידין ס"ת ע"ג התיבה ומקיפין סביבותיה בלולב פעם א' דרך ימין בכל יום וביום הז' מקיפין בערבה דרך ימין ז"פ בדברי תחנונים ומלוין ס"ת בדברי שבח עד שמחזירין אותו למקומו.
<h2>דף מה:</h2>
וכשנוטל הלולב פני הלולב שהוא מקום האדום שבה כלפי תופס ושדרו כלפי מזרח ומגביה ואתרוג עוקצו למטה ומקום חוטמו למעלה.
<h2>דף מו.</h2>
אע"פ שאמרו על הלולב כיון דאגבהיה נפק ביה עיקר ברכה לאחר נטילה דאי קודם נטילה דלמא פשע ובריך לבטלה ואי תפיס ליה בשמאל נפיק מיניה חורבה דסברי מצוה הכי וקבלו דור אחר דור לברך על נטילת לולב ולנענע אחר שבירך ואחר הנענוע מברך זמן וכ"כ הריא"ג ולא הוי נענוע הפסק בין נטילה לזמן מידי דהוי אברכת האש ואברכת בשמים דנאותין ומריחין ולא הוי הפסק בין ברכה לברכה.
ת"ר הנוטל לולב לעצמו מברך שהחיינו נטלו לצאת בו או' על נטילת לולב ושהחיינו נהגו ג"כ לברך אותה ביו"א וביו"ב כשנוטל הלולב וי"א שאין אומרים זמן בנטילתו ביום שני של שני ימים טובים הראשונים כי אם יום ראשון בלבד שאין חיוב ברכה זו אלא בשעת עשיה.
ונטילת לולב הוא עיקר מצוה מה"ת ונענוע שירי מצוה הוא מדרבנן ולפי' מברכין על הנטילה ולא על הנענוע.
ואע"פ שד' מינין שבלולב א"צ אגד ויכול ליטלן כל או"א לעצמו אפ"ה אין מברכין אלא על הלולב ולא על שאר המינין.
וכת' רשב"א שאין להקשות למה אין אומר' על לקיחת לולב כלשון הכתוב ולקחתם לכם לפי שאין אנו מקפידין בלשון כל שאנו שומרים הענין וכל הברכות והמצות וברכות הנהנין נאמרות בכל לשון.
ואין מברכין עליו אלא פעם א' ביום ואפי' ביום ראשון.
<h2>דף מו:</h2>
אתרוג לדידן דאית לן תרי יומי שמיני ספק ז' אסור ט' ספק ח' מותר אבל סוכה אפי' ט' ספק ח' אסורה. כת' הר' ר' פרץ כשחל ש"ת בא' בשבת מתירין האתרוג כדין ט' ספק ח' וכן פי' בתוס' בפ"ק דביצה ויש מדמין אותה לביצה ומטעם זה אסור לאכול מנויי סוכה בשבת הסמוך ליו"ט האחרון של חג ויש מתירין. הפריש ז' אתרוגין לז' הימים כל או"א יוצא בו ואוכלו למחר ואע"פ דבה"ש היה אסור לא אמרי' הכא מגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא ודין זה נתבאר בדרך א' משער יו"ט.
